דברי סיום על מסכת נדרים- חלק ב

א. בסיפורי האמוראים המובאים בסיום מסכת נדרים (צא, ב), מסופר על אשה שחשבו שחטאה, ורבא שלל את זה, ובלשון הגמרא:
"אמר רבא איתתא שריא, אם איתא דעבד איסורא – ארכוסי הוה מירכס [=האשה מותרת, אילו היה עושה איסור – היה מתחבא מפני הפחד]".

נמצאנו למדים מסיפור זה, שלפעמים מורא בשר ודם ובושה מלפניו – פועל יותר מאשר מורא שמים, כי רבא מעיד על אדם זה (ה"נואף"), שאילו לא היה עומד במלחמת היצר והיה עובר רצון בוראו – בכל זאת היה פוחד מבני אדם ומתחבא מפני הפחד, כדי שלא יראה קלונו.

ב. וזה מיישב קושיא על דברי רב בפרק הראשון (ח, ריש ע"א):
"ואמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר (תהילים קיט, קו) "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך". והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? אלא הא קא משמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה. [=מכאן למדים שמותר לאדם לזרז את עצמו]"
כלומר, מותר לאדם לנדור נדר שהוא יקיים מצוה, כדי לזרז את עצמו לקיימה.
ולכאורה קשה: אם מה שמושבע ועומד מהר סיני אינו מספיק בשבילו כדי שיוכל לעמוד במלחמת היצר ולנצחו – מה תוסיף השבעת עצמו לקיים את המצווה?
אלא שע"פ דברי רבא הנ"ל מובן:
שלמרות שהנשמה מושבעת מהר סיני – זה לא דומה למה שהאדם נשבע בהיותו נשמה בגוף, ובפרט שהוא מגלה ומבטא את השבועה בפה ולשון שפתיים הגשמיים, שזה מעורר אצלו יותר יראה.

ג. שני העניינים הנ"ל של א) "מושבע ועומד מהר סיני" – שהאדם מקבל כח מלמעלה. ב) מסכת נדרים – שבכללי זה מה שהאדם נודר לזרז את עצמו, מרומזים בסיום המסכת:
הסיפור בסיום המסכת (על אשה ובעלה, החשד לעבירה והנחש) – תואם ומקביל לעניין של "מושבע ועומד מהר סיני", שהרי מעמד הר סיני זוהי חתונתו של הקב"ה עם עמו ישראל (משנה סוף תענית), וכאשר נישאו כביכול לקב"ה נצטוו "ועשיתם אותם (מצוות התורה) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם ", כלומר שכל עניין של חטא ועוון הוא עניין של פגיעה בנישואים אלה.
והכח לאדם להתגבר על יצר הרע ניתן גם כן בהר סיני, כמאמר רז"ל (שבת קמו, א) "שבשעה שבא נחש על חוה – הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן", כלומר שכל החטאים שורשם הוא מנחש הקדמוני (כמבואר גם בזהר ח"א נב, ב) שעניינו להפריד את בני ישראל מהקשר עם אביהם שבשמים, ובמתן תורה פסקה זוהמא זו, וממילא ניתן כח ליהודי להתגבר על תאוות היצר.

ד. ויהי רצון, שהלומדים [=המסיימים מסכת נדרים] יתחזקו ויוסיפו, בתוככי כלל ישראל, בלימוד התורה, לימוד המביא לידי מעשה – קיום המצוות, שידעו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובסוג הטהור עצמו – בין הקודש ובין החול, כלומר בין רצון הנשמה לבין רצונות וצרכי הגוף.
וכדברי המשנה (ריש בבא בתרא) "השותפין שרצו לעשות מחיצה ביניהם". פירוש: הנשמה והגוף הם שותפים לעשות רצון השם (ראה שבת פח, ב), אבל לצורך זה השותפין צריכים לרצות לעשות מחיצה ביניהם (ואליהם רומזת המשנה "השותפין" – בה"א הידיעה).
אבל עובי המחיצה – תלוי בכל מקרה לגופו:
א) יש מי שאין יצרו עומד לנגדו, כגון שהוא מתמיד בטבעו ומחוסר הרגש הנאה בטבעו (ראה תניא פט"ו), ולכן עבורו מספיק הציווי מהר סיני על-מנת שלא ישקע בצרכי גופו (שאותו כל אדם אוהב יותר בטבעו).
ב) אבל יש מי שבדרגה נמוכה יותר: אשר יצרו בוער וכו' – שהוא זקוק לזרוזי נפשיה ע"י שמשביע את עצמו, בנוסף על מה שהוא מושבע ועומד כנ"ל.
וגם באדם זה, הובטחנו כי לא ידח ממנו נדח – שבודאי סופו לעשות תשובה, וכפסק דין בחותם וסיום המסכתא: איתתא שריא...

מבוסס על: מכתב כ"ג שבט ה'תשכ"ד לחגיגת סיום מס' נדרים. נד' בלקו"ש חלק ח, בהוספות חג השבועות (עמ' 270-1).